"20  שנה אני מחכה לו, והשעון הביולוגי מתקתק." סיפרה שרה בתחילת פגישתנו. אשה נאה, כבת 40, בעלת שיער גולש ואור בעיניים.

 

"הכרנו בתיכון. נער ונערה תמימים ונלהבים. יצאנו און אנד אוף אולי 4 שנים. הוא שמר מרחק רגשי ואני הייתי כל כולי שם. בהמשך נפרדו דרכינו ואפילו לא שמרנו על קשר. 15 שנים אחר כך, לגמרי במקרה, כשבוע לפני חתונתי, נפגשנו בארוע של משפחת בעלי לעתיד. היינו מופתעים ונרגשים כילדים שנתפסו בקלקלתם.
לפני חתונתי,תחושת הבטן שלי לא הייתה טובה. לא חשתי שזה "האיש שלי" עד סוף ימיי. אבל התחתנתי בכל זאת. ביום המחרת הבנתי את גודל הטעות ופתחתי בהליכי גירושים. תמונת המפגש בינינו, פניו היפים של אהובי האמיתי, גיל, רדפו אותי ללא הרף. מאוחר יותר שמעתי שגם הוא נישא לאחרת, אבל המשכתי לחכות לו. כ-6 שנים אחר כך, הוא שב לקליפורניה לאחר לימודים במדינה אחרת,  ושמועה גונבה לאוזניי שהוא אינו מאושר בנישואיו. יד המקרה הביאה אותנו שוב להפגש בנסיבות לא הגיוניות, וכל התקוות והרגש חזרו והציפו אותי." סיפרה שרה
 

הקשבתי לסיפורה בעניין, סקרנית לדעת האם יהיה הפי אנד לשני הגיבורים. "אם היא כאן", אמר הקול הקטן בליבי "כנראה שהיא זקוקה לעזרתך, אז היא לא כל כך מאושרת".

"כיום המצב הוא כזה" המשיכה שרה "הוא התחיל בתהליך גירושים. מאד קשור לילדיו, אז גר בסמוך, הרחק ממני. משפחתו שונאת אותי, מאשימה אותי בפירוק נישואיו. גם משפחתי אינה מרוצה מהעניין, וטוענת שכדאי שאמצא "מישהו רציני". אני מבולבלת ואבודה. הוא מצידו אומר שהוא "צריך זמן להתגבר על הגירושין."

 לחכות לו או לא? ואם כן, אז עד מתי? עוד 20 שנה?" סיימה מתייפחת.

ביקשתי ממנה לשכב על מיטת המסג', לעצום את עיניה ולנשום עמוק. אחר כך ירדנו במדרגות ופתחנו את הדלת לגלגולה הקודם עם הנשמה המכונה "גיל", כיום .

"אני פסנתרנית צרפתיה מפורסמת. מופיעה ברחבי אירופה בשנות ה -30'. ההתמחות שלי - יצירות מאת שופן. אני בת יחידה, לשני הורים אוהבים. הוריי מטפחים אותי. אין לי קשרים רומנטיים בכלל, הנגינה מעל לכל. אבי מדען, מלמד באוניברסיטה. שמי קלרה." סיפרה בשטף.

"מצוין" עודדתי אותה "והיכן הבחור המבוקש?"

"הוא...אה..הוא מעריץ שלי. אני לא מתייחסת אליו. סבורה שמגיע לי משהו טוב יותר. הוא ניגש אליי מאחורי הקלעים, אבל אני מתעלמת" הוסיפה עוד חלק לפאזל.

"או קיי" אמרתי."מה קורה הלאה?"
 

"בגיל 30 ומשהו, מגלים אצלי סרטן ריאות. אני מתה תוך שנה. הלוויה גדולה בפאריס."

"מה התאריך?" חקרתי

"7 בנובמבר 1941." השיבה במהירות

"ומה קורה אחר כך?" שאלתי

"אחרי שכולם עוזבים את בית הקברות, גיל כורע על מצבתי ובוכה. 3 חודשים אחר כך, בדיוק ביום מותי, ב – 7 בפברואר 1942 הוא יורה בעצמו למוות, בדירתו הקטנה והמבולגנת." השלימה הפרטים.

"בואי ננשום עמוק, ונברר לשם מה כל זה קורה. מה את חושבת?" שאלתי

"אז ככה" החלה לנתח "בחיים ההם אני הייתי הסנובית, והוא רדף אחריי. בגלגול הזה, זה הפוך. הוא לא סנוב, רק לא מעז לסכן את ליבו, ואני כל כולי לב, בניגוד לפסנתרנית האמביציוזית."

"מעניין מאד" עודדתי אותה. "ומה הוא היה צריך ללמוד אז, בצרפת?" שאלתי
 

"השיעור שלו שם היה "דבקות במטרה", והוא אכן מילא את משימתו. אני לא מילאתי את חלקי בחוזה, ולא נתתי לרגש כל חשיבות בחיי." השיבה

"כיום שיעורו הוא לסמוך על מה שליבו אומר לו, ועליי, שהפעם לא אכזיב, כמו בפאריס " פירטה.

הערתי אותה, ושאלתי מה בכוונתה לעשות. היא אמרה שבהחלט תחכה לו, כדי שבגלגול הזה יזכו סופסוף להשלים את מה שלא הספיקו בגלגול הצרפתי

אחלתי לה בהצלחה ובאהבה, כי גם אני, כמו כולנו, אוהבת הפי אנד לסיפורי אהבה גדולים מהחיים, המשתרעים על פני יבשות וגלגולים!