"אנחנו מתקרבים לגשר, אני מרגישה את פעימות לבו של אבא. הוא אוחז אותי חזק בזרועותיו ורץ במהירות. אני מרגישה שהוא בלחץ, לא כמו בדרך כלל, רגוע וחייכן סיפרה איירין, אמריקאית נוצריה  בת 57
בת כמה את?" שאלתי "
"5"
השיבה מייד."ומה קורה סביבך?" המשכתי לתחקר.
הרבה אנשים, כולם רצים. יש צעקות, יריות, מתפזרים. אנחנו מנסים להגיע לגשר...." סיפרה בהתרגשות. המתנתי בסבלנות לבת ה - 5 הצופה בגלגולה הקודם. "הם יורים בנו. אבא נופל, מדמם. אני מרגישה שבורה. כואב לי הגב!" איירין אחזה בגבה תוך שהיא מוסיפה הפרטים הנוראיים. "הם ירו בי בגב. אנחנו נופלים על האדמה לפני הגשר. לא הצלחנו להנצל" ספרה בבכי
"להנצל ממי?" סקרנותי גברה עליי.
""הם אנשים רעים. כבר חודשים אנחנו מסתתרים מפניהם. במתבן. אבא מקריא לי סיפורים כל יום. הוא, יש לו עיניים טובות. הוא מורה בבית הספר. אני אוהבת אותו כל כך..." פניה אורו ושמחתי על הסחת דעתה מסצינת המוות בגשר. .
"למה רודפים אחריכם? האם אתם פושעים?" שאלתי.
"אנחנו לא כמוהם. אנחנו כהים. ואנחנו לא טובים מספיק. החיילים מחפשים אותנו. ויש אשה טובה שנותנת לנו אוכל ולישון במתבן שלה" הרחיבה. "ולמה היא עוזרת לכם?" התעניינתי. "אבא הוא מורה של הילדים שלה" השיבה. "ואחריה לא רודפים?" חיטטתי. "לא, הם לא צריכים להסתתר" ענתה בפשטות".
להסתתר ממי?" כבר לא יכולתי להתאפק."
מהם. מהנאצים" ענתה איירין "
לקחתי נשימה ארוכה. "בואי נחזור לסצינת הגשר. " ביקשתי ברוך ביודעי ששם טמונים כמה אוצרות אותם עלינו לגלות. "לא הספקנו לחצות. זה היה הסיכוי שלנו להנצל. הם יורים בכולם." סיפרה ביובש. במקרים רבים בהם הדברים קשים, הלקוח בוחר לתאר ולחוות את הסיטואציה כאילו הוא צופה בסרט, ולא ממש מעורב רגשית. ביקשתי ממנה לצאת מהגוף ולצפות במתרחש. "אבא שלי גם יוצא מהגוף ובא לחבק אותי. אני שמחה" הוסיפה איירין גוון חדש לסצינת הסיום של חייה.
ואיפה אמא שלך?" עלתה בי המחשבה על כך שאין אמא בסיפור והאב בעצם דואג לכל מחסורה.
היא נסעה. סידרו לה פספורט. רק לה, ואני נשארתי עם אבא." השלימה הפרטים."
"מה התאריך ואיפה אנחנו?" המשכתי לאסוף המידע. "יוני 17  1941 בגרמניה."
לשאלתי היכן בגרמניה ענתה שסמוך לעיירה קטנה, דרומית לברלין 200 ק"מ.

ביקשתי שתנשום עמוקות ותשווה את חייה אז לחייה כיום. "מוזר, אבל גם כיום אני סובלת מכאבי הגב התחתון, בדיוק באותו מקום בו הם ירו בי" ענתה תוך שהיא מהרהרת במשמעות הדבר. "ומה "מדליק" את הכאב היום?" התעניינתי. "בדרך כלל זה קורה כשאני כועסת על בעלי" השיבה איירין. כולנו כועסות על הבעלים, חשבתי בליבי. "מה בדיוק?" המשכתי לחקור. "כשהוא לא עומד לצידי בענייני הביזנס, כשיש ויכוח עם השותף, שהוא במקרה, אחיו." אמרה לאחר מחשבה.

"ואיך זה קשור לגרמניה?" התעקשתי. "אני מרגישה שלא מגנים עליי, שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד מלבדי" הפתיעו המילים אפילו את איירין. בדיוק כמו אז, כשאביה החזק והנפלא לא יכול היה להציל אותה, גם כיום, בעלה האוהב לא מסוגל להגן עליה. גופה עדיין זוכר, וכאשר עולה המחשבה שלא מצילים אותה, היא חווה את אותו הכאב בגב. מעניין מאד.

"בואי נזהה את משתתפי ההצגה בגרמניה" ביקשתי. "אמי בגרמניה, היא אחותי כיום. גם היום אחותי הקטנה דואגת רק לעצמה. אני לא מבינה איך אמא יכולה להשאיר את ילדתה מאחור ולנסוע לה, להציל את נפשה?" התפלאה איירין בכאב. "עוד מישהו מחייך הנוכחיים שאת מזהה?" עודדתי אותה להמשיך במחקר. "האבא האוהב והאהוב שלי, הוא כיום הפסיכולוג שלי. מוזר מאד. אני תמיד מרותקת לידיים שלו, ללא כל סיבה. עכשיו אני מבינה, שכילדה בת 5, זה מה שאת רואה רוב הזמן. אבא מושיט לך יד, נותן לך אוכל, מרים אותך בעזרת ידיו. זו הסיבה." הסבירה ארוכות. "דבורה. דבורה סטיין. כך קראו לי" אמרה פתאום משום מקום. "מה עם בעלת האסם?" רחרחתי. "וואו! זאת איימי. האחיינית שלי! בגלגול הנוכחי אין לי ילדים אז אני מתייחסת לאיימי כאילו הייתה בתי. אז, היא הייתה חשוכת ילדים, וטיפלה בי כאילו הייתי בתה. מדהים לא?!" דמעות עלו בעיניי איירין

"ואיך קשור הגלגול הגרמני לחרדה שתוקפת אותך בזירת ההחלקה על הקרח, בזמן תחרות?" החזרתי אותנו אל השאלה המקורית איתה נכנסנו לשחזור מלכתחילה. בגיל 50 התחילה איירין להתחרות בענף של החלקה אמנותית, ולמרות שבאימונים היא מצויינת, מבצעת קפיצות וסיבובים מורכבים, לפני השופטים והקהל, היא מתאבנת, שוכחת את הסדר של הריקוד ומבצעת הדברים ברמה מאד נמוכה. "זה בדיוק כמו אז, בגרמניה. אני מרגישה חשופה, חסרת אונים. הם שופטים אותי, כמו שהנאצים שפטו אותי על היותי יהודיה. הרגשתי שאני לא טובה מספיק, שלעולם לא אהיה כמותם. שאני לא ראויה ולעולם לא אצליח להגיע אל הגשר ואל המקום הראשון." נשפכו המילים במהירות. וואו, זה הגיע ממקום כל כך עמוק ששתינו שתקנו ארוכות. ביקשתי ממנה לנשום, למלא את הגוף באור לבן ולשלוח ריפוי ואהבה, לדבורה סטיין הקטנה.

הערתי את איירין ההמומה. בחייה הנוכחיים, היא נוצריה שבגיל 50 החליטה להתגייר. כן, סתם כך ביום בהיר אחד, ובניגוד לדעת משפחתה וחבריה שסברו שדעתה נשתבשה עליה. "איך הכל התחיל?" התעניינתי. "חברה נוצריה שלי, שנשואה ליהודי, הזמינה אותי לבוא לבית הכנסת. מייד איך ששמעתי את השפה העברית, הרגשתי בבית. מאז אני לומדת עברית, הייתי בטיול בישראל והתחלתי בתהליך של גיור." גוללה את סיפור חייה. "ואפרופו גשרים, אורלי, בשנה שעברה השתתתפתי בריצת המרתון בניו יורק, ובמהלכו היה עליי לחצות 5 גשרים. זה היה מאד טראומטי, ונזקקתי להרבה כוח רצון ושכנוע עצמי כדי לחצות אותם. עכשיו אני מבינה למה" עלו התובנות.
אכן, החיים מפתיעים בכל גלגול מחדש, איירין/דבורה